הקדמה

הזמנה

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא” – ציווי עתיק זה רלוונטי היום יותר מאי-פעם לעתיד זיכרון השואה. קולם של אחרוני העדים עדיין פונה אלינו, אך בעוד זמן לא רב נהיה אנו נושאי זיכרון השואה והמוסרים אותו לדורות הבאים. זיכרון אישי ולאומי אינו מופנה לעבר בלבד, אלא מכונן הווה ועתיד של יחיד ושל חברה. לכן שאלנו את עצמנו כיצד זיכרון מחיקת פני האדם בשואה והשמדת העם היהודי ומורשתו לא יהיו מוגבלים רק לשימור הטראומה. עמד לנגד עיניינו הזיכרון היהודי של עבדות מצרים, "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ", אשר נשמר כמאבק נגד העבדות בכל צורותיה באמצעות חוקים חברתיים ושמירת השבת. לאור דוגמא זו, עיצבנו "התכנסות ליום השואה", שבליבה ה"אחריות לזכור" וקריאה "לזכור באחריות". ה"התכנסות" שלפניכם היא מעגל זיכרון חווייתי ואישי שעורכים משתתפים פעילים. שזורים בה קטעי קריאה, שירה, עדויות, דיון, תפילה ורגעי שתיקה. ריבוי הקולות של נספים וניצולים, קרובים ורחוקים, ושל דורות הזוכרים מעדות והשקפות שונות פרוש על פני כל אחד מדפיה. מסורת הזיכרון החלה בעיצומה של השואה, במחנות העקורים ובמעברות, ונמשכת בכל קהילות ישראל עד היום. אליה מצרפים המשתתפים את קולם, את זיכרונותיהם ואת מחשבתם כביטוי רב-פנים של שותפות גורל ושל אחריות. הזיכרון אינו דבר שאצור בספרים, יסודו בתודעתם של בני אדם, איש ואישה על פי דרכם, דור-דור ועולמו. ה"התכנסות" היא הזמנה עבור כל אחד ואחת מאתנו לקחת חלק ביצירת הזיכרון החי. צוות יצרי ה"התכנסות"

הרקע

בתחושת דחיפות כיוצרת ישראלית, אך לא פחות מכך כבת לאם ניצולת שואה, הקמתי במכון ון ליר בירושלים ב 2012- קבוצת מחקר ייחודית לחקר הבניית זיכרון השואה. כיניתי אותה "העברת זיכרון ובדיון", כיוון שזיכרון ממרחק זמן ומקום של מי שלא היה שם, הוא תמיד הבניה של בדיון. אך מה יגונן על הזיכרון מסכנת ההכחשה? לקבוצת המחקר הזמנתי חוקרי מוח וזיכרון, פסיכואנליטיקאים, אוצרים, היסטוריונים ואמנים, בני עדות שונות, ניצולים ובני דור שני ושלישי, אל דיון מקצועי מוסרי וקיומי. בסיום שלוש שנות פעילות הוזמן הקהל לימי עיון ולתערוכה אינטראקטיבית רבת משתתפים. השאיפה לחלוק עם הרבים את תובנות המחקר הובילה להקמת צוות מיוחד לעיצוב “התכנסות ליום השואה”. היו איתנו חוקרי מכון הרטמן והיסטוריונים, אמנים וראשי קהילות, חילוניים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים. כך התחיל תהליך ייחודי של חשיבה, דיון וכתיבה בצוותא. שותפות הגורל בין קולות רבים מהדהדת בעריכה ובעיצוב ההתכנסות, ומשמשת הזמנה עבור כל אחד ממשתפי ההתכנסות לצרף את קולו או את סיפורה. רבים, מוסדות ויחידים, תרמו להיווצרות ה"התכנסות" מתוך תחושת שליחות. תודותיי העמוקות לכולם. בתום שלב החממה במכון ון ליר קיבל על עצמו מכון הרטמן את פיתוח ה"התכנסות" ואת הנחלתה ברבים כתרומה לחברה. מהדורה זו יוצאת במסגרת מחלקת הטקסים של המכון. בראשית נערכו עשרה מעגלי "התכנסות" ניסיוניים, ומאז מדי שנה מתרבה מספרן של ההתכנסויות הנערכות בעשרות קהילות ברחבי הארץ, במרכזי תרבות, בקמפוסים, בבתים פרטיים, במשלחות, בתנועות נוער ובמערכת החינוך. ה”התכנסות ליום השואה” היא מסורת בהתהוות. אני מקווה שרבים ימצאו בה הד לעולמם, וימשיכו לכתוב אותה בקולם.

פרופ׳ מיכל גוברין

מובילת ה״התכנסות״

מכון שלום הרטמן,ירושלים, תשע”ז

מהלך ההתכנסות

ההתכנסות מתנהלת בשני צירים:

א. מ״האחריות לזכור״ ל״לזכור באחריות״

ב. מ״קינה״ ל״קימה״.

בחלקה הראשון של ההתכנסות, "האחריות לזכור", המשתתפים מקבלים על עצמם לזכור את קהילות ישראל בכל תפוצותיהן מתוך כבוד למורשת משפחתם – הרי גזירת השמד איימה לכלות כל יהודי באשר הוא וכל אדם באשר הוא ״אחר״. ברגעי הקינה המשתתפים מצרפים אל העדויות שמות של יקירים ואנשים שחשוב להם להזכיר. אז מופנה המבט אל הרוע האורב ליחיד ולחברה, אז ועתה. בליבת ההתכנסות עומד המאבק נגד הרוע ונגד מחיקת האדם של יחידים ושל קבוצות, יהודים וחסידי אומות העולם: "בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ". עקרון ״ובחרת בחיים״ של הניצולים והעקורים חותם את החלק הראשון. בחלקה השני של ההתכנסות, "לזכור באחריות", המשתתפים מעלים בדיון, במחשבה או בלימוד את השאלות שזיכרון השואה מציב בפני יחיד וחברה, למדינת ישראל ולמשפחת העמים, כאן ועכשיו. בסיום המהלך החווייתי והמחשבתי של ההתכנסות, כבסיומה של "שבעה", חולקים המשתתפים את המעבר מקינה לקימה