תאר לך טור אנשים שבו כל אחד עומד במרחק מטר מרעהו. הטור מתחיל בירושלים, נמשך בין עצי הזית של הרי יהודה, יורד אל פרדסי ההדרים בשרון, מגיע לחוף הים, נכנס למים, והולך ליד קפריסין וכרתים, מגיע לפּלוֹפּוֹנֶס, חוצה את יוון העתיקה, נכנס שוב לים במערב, יוצא ליד רומא העתיקה. טור אינסופי זה של יהודים צעירים וקשישים, העומדים שם במרחק מטר איש מרעהו פונה עכשיו צפונה לחצות את האלפים ומגיע למה שהיה הרייך הגרמני, עדיין צפוף ומתפתל, ומוצא עצמו לבסוף בשערי אושוויץ,...

“ראה ה’ והביטה מה עוללו לנו. איכה נבוא לקונן על זוועות השואה ומאורעותיה – ושפת אנוש דלה היא מלהביע את תעצומות האסון והיגון, שאין אח ודמיון להם?” (מתוך מגילת השואה: קינה על חורבן בית ישראל באירופה מאת משה פראגר) משה פראגר (1985-1909) נולד בפראגה, פרוור של העיר ורשה. הוא שכל בשואה את אשתו וילדיו ובנס הישרדותו ראה ייעוד שהוטל עליו משמים לספר על אודות השואה. פראגר חיבר ספרים רבים בחקר השואה וב-1964 ייסד את “גנזך קידוש השם” בבני ברק. הקינה נכתבה...

הַקּוֹל ‬הַקּוֹרֵא ‬לָנוּ ‬לִזְכֹּר, ‬אָז ‬וְעַתָּה: ‬‬‬‬‬‬‬ אַתֶּם ‬הַיּוֹשְׁבִים ‬בְּאֵין ‬מַחְרִיד‬‬‬ בְּמִשְׁכְּנוֹת ‬מִבְטַחִים;‬‬‬ אַתֶּם ‬הַמּוֹצְאִים ‬מַאֲכָל ‬חַם ‬וּפְנֵי ‬יָדִיד‬‬‬‬‬ בְּשׁוּבְכֵם ‬הַבַּיְתָה ‬עִם ‬דִּמְדּוּמִים:‬‬‬‬‬ הִתְבּוֹנְנוּ ‬וּרְאוּ ‬הַזֶּהוּ ‬אָדָם‬‬‬ הָעוֹבֵד ‬בַּבִּצָּה ‬הַקָּרָה;‬‬‬‬ הוּא, ‬שֶׁאֵינוֹ ‬יוֹדֵעַ ‬מְנוּחָה ‬וְנִלְחָם‬‬‬‬ לְמַעַן ‬פַּת-‬לֶחֶם ‬זְעִירָה.‬‬‬‬‬ שֶׁבַּעֲבוּר "‬כֵּן" ‬אוֹ "‬לֹא" ‬לְבֵן-‬מָוֶת ‬הָיָה. ‬‬‬‬‬‬‬‬ הִתְבּוֹנְנוּ ‬וּרְאוּ ‬הָאִם ‬אִשָּׁה ‬הִיא ‬זֹאת. ‬‬‬‬‬‬‬ בַּת ‬בְּלי ‬שֵׁם ‬וּבְלֹא ‬שֵׂעָר;‬‬‬‬‬‬ שֶׁלֹּא ‬נוֹתַר ‬בָּהּ ‬עוֹד ‬כֹּחַ ‬לִזְכֹּר, ‬‬‬‬‬‬‬ שֶׁעֵינֶיהָ ‬רֵיקוֹת ‬וְצוֹנֵן ‬חֶיקָהּ‬‬‬ כִּצְפַרְדֵּעַ ‬בְּיוֹם ‬חֹרֶף ‬וּכְפוֹר.‬‬‬‬‬ הַרְהְרוּ ‬וְזִכְרוּ ‬כִּי ‬כָּל ‬זֹאת ‬אֵרַע‬‬‬‬‬ וְהָיוּ ‬הַדְּבָרִים ‬הָאֵלֶּה:...

“אויבנו ‬האכזר ‬ביקש ‬לכלות ‬כל ‬זרעינו ‬חלילה, ‬ולא ‬כהמן ‬יש”ו [‬יימח ‬שמו ‬וזכרו] ‬שלא ‬זכה ‬לעשות ‬אף ‬מעט ‬מחפצו ‬ורצונו ‬ביהודים, ‬בימינו ‬אלה ‬היטלר ‬יש”ו ‬כבר ‬לקח ‬תחת ‬ידו ‬כמעט ‬כל ‬יהודי ‬אירופה ‬והצליח ‬בהריגת ‬כחמישה ‬מליונים ‬מבני ‬עמנו...‬”  ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ (‬מאת ‬יצחק ‬הלוי)‬‬‬‬‬‬‬‬ המגילה ‬חוברה ‬בקזבלנקה ‬שבמרוקו ‬בתום ‬המלחמה, ‬בשנת ‬תש”ה (‬1945). ‬היא ‬כתובה ‬בתבניתה ‬של ‬מגילת ‬אסתר ‬ומתארת ‬את ‬נס ‬הצלתם ‬של ‬יהודי ‬צפון ‬אפריקה ‬בידי ‬בנות ‬הברית, ‬ואת ‬האסון ‬שפקד ‬את ‬יהדות ‬אירופה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

“יומני ‬היקר, ‬אנחנו ‬נמצאים ‬פה ‬חמישה ‬ימים, ‬אבל ‬נדמה ‬לי ‬שחלפו ‬חמש ‬שנים. ‬אני ‬לא ‬יודעת ‬במה ‬להתחיל, ‬כי ‬כל ‬כך ‬הרבה ‬דברים ‬נוראים ‬קרו ‬מאז ‬הפעם ‬האחרונה ‬שכתבתי ‬בך. ‬קודם ‬כל, ‬גמרו ‬לבנות ‬את ‬החומה ‬ואיש ‬אינו ‬יוצא ‬או ‬בא. ‬מהיום, ‬יומני ‬היקר, ‬איננו ‬חיים ‬בגטו ‬אלא ‬במחנה-‬גטו, ‬ועל ‬כל ‬בית ‬תלויה ‬מודעה ‬שבה ‬כתוב ‬בדיוק ‬מה ‬אסור ‬לנו ‬לעשות. ‬למעשה, ‬הכל ‬אסור, ‬אבל ‬הבעיה ‬היא ‬שהעונש ‬על ‬כל ‬עבֵרה ‬הוא ‬מוות. ‬לא ‬כתוב ‬אם ‬העונש ‬הזה ‬נועד ‬לילדים, ‬אבל...

“אתה ‬נתקל ‬במחסום. ‬אני ‬מרגיש ‬שגזלו ‬ממני ‬את ‬חירותי, ‬את ‬ביתי, ‬ואת ‬רחובותיה ‬המוכרים ‬של ‬וילנה, ‬האהובים ‬עליי ‬כל ‬כך. ‬נותקתי ‬מכל ‬היקר ‬לי.‬” ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ (מתוך ‬יומנו ‬של ‬נער ‬מווילנה מאת ‬יצחק ‬רודאשבסקי)‬‬ הנער ‬יצחק ‬רודאשבסקי ‬כתב ‬יומן ‬בשנים ‬1941—‬1943, ‬בעת ‬ששהה ‬בגטו ‬וילנה. ‬לאחר ‬חיסול ‬הגטו ‬הסתתר ‬עם ‬משפחתו ‬אך ‬המחבוא ‬התגלה ‬לאחר ‬שבועיים ‬ודייריו ‬הובלו ‬לפונאר, ‬פרוור ‬של ‬וילנה, ‬ונורו ‬שם ‬למוות. ‬בת ‬דודתו ‬שרה ‬וולושין ‬הייתה ‬היחידה ‬שהצליחה ‬להימלט. ‬היא ‬מצאה ‬היומן ‬והביאה ‬לפרסומו. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

“עתה הבנו ששפת אנוש דלה לבטא את העלבון הצורב. את אובדן צלם אנוש. המציאות נגלתה לעינינו כהוויתה בשבריר שנייה, כמעט במחזה נבואה: עד התחתית הגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לא נותר לנו כל מאום: לקחו את הבגדים, את הנעלים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו יטלו. אם בכל זאת נרצה לשמור עליהם, יהיה עלינו לאזור את כל כוחותינו כדי שישרוד דבר-מה מאיתנו. דבר ממה...

“יש לנו אשליה שהקו בין רע לטוב הוא בלתי עביר. בצד אחד ניצבים האנשים הרעים ובצד השני, הטוב, אנו ומשפחותינו וחברים. מחקרים פסיכולוגיים מראים שזו אשליה. הקו בין טוב לרע איננו חיצוני אלא ‘עובר באמצעו של כל לב אנושי’. כל אדם מושפע גם מהמצב שבו הוא נמצא, ובאופן עמוק יותר מהמערכת שיצרה את המצב הזה. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב ברמה המערכתית, הדתית, התרבותית.” (פיליפ זימברדו בריאיון לכלכליסט, 18.3.2010) פיליפ זימברדו (נולד ב-1933) היה ראש צוות החוקרים בניסוי הכלא של סטנפורד. בניסוי,...

“כולנו כנראה נגועים באדישות. רבים מאתנו אשמים באנוכיות. קהות חושים, לעומת זאת, אינה נפוצה כל כך; ככל שנגביה בטיפוסנו, כך ינשרו יותר ויותר מאתנו. כל אחד מאתנו מסוגל לבצע עוול  ורבים מסוגלים להיות נבזיים למדיי. אך אין בכך כדי ללמד דבר וחצי דבר על יכולתנו לבצע רצח, לא כל שכן רצח המוני, ולא כל שכן שואה. זדים אינם נבראים יש מאין, הם מחליטים על כך. בדרך מן השנאה ליהודים אל הגירוש הכולל של היהודים אל מותם היו הרבה נקודות שבהן היה...

 “כח המשיכה של הנאציזם היה טמון בכוחם של רגשות דימויים ותעתועי דמיון. הנאציזם ירד מן הבימה, אך הדיבוק שהוא מהווה לדמיון בימינו, משחזר אותו בלי הרף”. (מתוך קיטש ומוות: על השתקפות הנאציזם מאת שאול פרידלנדר) שאול פרידלנדר (נולד ב-1932) הוא היסטוריון, חוקר שואה. פרידלנדר נולד בפראג, ולאחר כיבוש צ’כוסלובקיה במרץ 1939 ברח עם הוריו לצרפת. כשהחלה השמדת יהודי צרפת, הוריו הפקידו אותו במנזר כדי להציל את חייו. הוא גדל כקתולי ואף הוכשר לכמורה. לאחר המלחמה החל לחזור בהדרגה ליהדותו וב-1948 עלה...

״האם ייתכן שמוזיאון אושוויץ, למרות כוונותיו האציליות, מעמיד אנדרטה לגאונות של הרוע? במסלול הביקור, בין ביתני העינוי ושבילי המוות, נדמה היה לי לרגע שאני חלק מקהל הצובאים על מופעי המסורת הארוכה של הצגות הגיהינום, של מרתפי העינויים, של ביתני הפחד והאימים בירידי השעשועים, מופעים הממשיכים וסוחפים המונים לתעשיית האלימות גם אחרי אושוויץ, אחרי רואנדה ודארפור, וגם אחרי ה-11 בספטמבר, כמו מופע האלימות של דאעש המופץ באינטרנט.” “את אושוויץ לא הקים אלוהים ולא ברא השטן. את אושוויץ בנה האדם, ועונו בו עד...

“[...] כי המחשבה הבריאה על העתיד היא המניע העיקרי של התנהגותנו. לא מאימת המוות, ולא כדי להמלט מידי החוק אנו מתחבאים ביערות: אנו עומדים בהתנגדותנו מתוך הכרה, שזו דרכו של כל עם נדכא.[...] אילו ביקשנו להציל רק מה שנותר לנו, היינו יכולים, באומץ-לב וכוח-סבל, למצוא יותר מדרך בריחה אחת.[...] אנו נאבקים על צדק נעלה יותר, על עניין החירות, ולמען אלה אין אנו מהססים לסכן את הדבר היחיד שנותר לנו. [...] לא זו השאלה, מה יכול אדם להפסיד, אלא מה אפשר להשיג...

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ! כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא: נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ! כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי: אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי. הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי? אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי. נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט, דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל: אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת, מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל? נִשָּׂאוֹת בִּיבַב פָּרוּעַ סִמְטָאוֹת וַעֲלִיּוֹת, וַאֲנִי מֵיתָר קָרוּעַ שָׁר אֲנִי לְךָ עוֹד זֹאת: תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי...

“אני יכול להעיד, שבתנאים הקשים ביותר שמרו רבים ממכרי על חוש ההומור שלהם. יום אחד נכנס אחד ממכרנו לבית המרקחת, בלבושו המפוספס, השתחווה עמוקות, החווה בידו תנועה כאילו הוא מסיר את כובעו והכריז: ‘גבירותי ורבותי, יש לי הכבוד להודיע, שהקרקס הגיע לקרקוב והעמיד את אוהלו במחנה פלשוב. הכניסה חינם, מספיק רק להתקרב לשער וכבר מקבלים רשות כניסה. ענין היציאה מסובך יותר. אישית, אינני ממליץ’.” (מתוך בית-מרקחת בגטו קרקוב מאת תדאוש פאנקייוויץ’)  תדאוש פאנקייוויץ’ (1908-1993) היה רוקח פולני. בית המרקחת שלו המשיך...

“בינואר 1942 הונח על שולחן הפרלמנט הבולגרי ‘החוק להגנת האומה’ שהגביל את היהודים בתחומים רבים, והורה על כל יהודי לשאת על דש בגדו מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק, ‘הכפתור הצהוב’. באותם הימים למדה אחותי בתיכון וכמו מרבית יהודי בולגריה, למדה בבית ספר כללי. ענידת הכפתור הצהוב עוררה בה חשש ובושה. כיצד תופיע מול חבריה לכיתה? מה תהא תגובתם? גם דברי העידוד של אמה ‘יהיו ימים טובים יותר’ שנאמרו ברחוב (ועל כך נלקחה לחקירה) לא עזרו. מלאת חרדה נכנסה למחרת אחותי לכיתה...

“נמלטנו על נפשנו מזרחה. עצרנו בכפר גדול אצל איכר [...] ביקשנו מבעל הבית שייסע אתנו עד הכפר הבא, אך הוא סירב [וגם האחרים סירבו]. פתאום יצא מהקבוצה [...] צעיר כבן 20--30 ואמר: ‘אני אקח אתכם’. קמה סביבו המולה עם דרישה שיחזור בו. גם הסבירו לו מה מצפה לו כשיחזור. אך הוא בשלו [...] ‘אתם רוצים להרוג אותם, לא אתן...’. צעקו לו: ‘הגרמנים יהרגו אותך אם תעזור להם להימלט’. [...] באה בריצה [...] אשתו עם תינוק על הידיים והתחננה: ‘אם אינך מרחם...

האמונה לכל גווניה והיבטיה הייתה דרך התנגדות לנאצים. אילו דרכים וצורות של אמונה משמעותיות בשבילי כיום?  מהן השאלות הנוקבות שמציבה לפנינו השואה בכל הנוגע לאמונה או לכפירה?   בהגדה של פסח מופיע הציטוט (דברים כו’ ו-י’): “וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ;  וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל-וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.  וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.״ מה בין סיפור עבדות ויציאת מצרים ובין...

“במחנה אושוויץ, בשבתות, לאחר סעודת השבת שלנו – שתי פרוסות לחם דקות כנייר כ’לחם משנה’ – נהגנו לדחוף את העגלה העמוסה אבנים, תוך כדי ניגון זמירות שבת [...] הניגון האהוב עלינו ביותר היה ‘וטהר לבנו לעבדך באמת וְהַנְחִילֵנוּ יי אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך’. שרנו אותו ברגש עמוק [...] היו זמנים באושוויץ בהם הפך מוחי למעין דף חלק, מבלי שאהיה מסוגלת לחשוב על דבר. אולם אותה מנגינה, אותן מלים, הפכו לתפילה שליוותה אותי בכל פסיעה שפסעתי [...] אוי, רבונו-של-עולם, התפללנו, עזור...