“נמלטנו על נפשנו מזרחה. עצרנו בכפר גדול אצל איכר [...] ביקשנו מבעל הבית שייסע אתנו עד הכפר הבא, אך הוא סירב [וגם האחרים סירבו]. פתאום יצא מהקבוצה [...] צעיר כבן 20--30 ואמר: ‘אני אקח אתכם’. קמה סביבו המולה עם דרישה שיחזור בו. גם הסבירו לו מה מצפה לו כשיחזור. אך הוא בשלו [...] ‘אתם רוצים להרוג אותם, לא אתן...’. צעקו לו: ‘הגרמנים יהרגו אותך אם תעזור להם להימלט’. [...] באה בריצה [...] אשתו עם תינוק על הידיים והתחננה: ‘אם אינך מרחם עלי, אם אינך חס על עצמך, חוס על הילד, אל תשאיר אותנו לבד, יהרגו אותם ואין לנו לחם לאכול. אם יספרו לגרמנים, יהרגו אותך, מה אכפת לך מהיהודים? [...]’ האיש, מבלי לענות לאשתו, מבלי לחבק את התינוק, חילק את החפצים והאנשים בין שתי העגלות ויצאנו לדרך [...] כאשר הבענו את חששותינו ש[...]כל הכפר יזנק בעקבותינו, הסביר שאין חשש, כי בחר בדרך אשר תטשטש את עקבותינו. הוא הוציא אותנו מאזור הסכנה, סירב להמשיך אתנו, נפרד וחזר. כאשר רצו דודי ואבי לשלם לאיש ישר ויקר זה, הוא סירב לתשלום באופן מוחלט. זכור לי כאשר ישבתי בעגלתו, אבי שאל אותו מה יעשה כאשר יחזור והכפריים כל-כך עוינים לו, והוא ענה: ‘יהרגו אז יהרגו, אני את חובתי מילאתי, לא יכולתי לתת יד לרצח’.”

(מתוך כל המקיים נפש אחת חסידי אומות העולם וייחודם מאת מרדכי פלדיאל)